Compass II

 

הנקודה הקרדינלית היחידה היא אתם. אני רועד מציפיות כשאני מביט בדיוקן הישן הזה. נראה לי שאני לא יכול לשכוח אותך. ואני מתעקשת לעצום עיניים, רודפת אחרי המבט שלך שמחייך אלי. זה לא אתה, רק הזיכרון של מי שהיית. ואני שומע אותך במחשבה שלי, אומר משהו כמו, בנות לא רוצות להיות עצובות ולכן אני הולך להביא לך את הליצן, אבל זה הדמיון שלי לפתות את התמונות הבלויות, של ספיה שלא יכולה להראות את צבע השיער שלך, של השמלה המסתחררת שלי, של המכנסיים שלך איפה שהיד שלי מונחת. גם לא צבע תקוותך שמנע את מכאובי העולם, את כולם. לידך לא היו ילדים מפוחדים, חיות רעבות, סביבך רק ארובת הסיגריה שלך ציירה תקצירים שנתתי להם צורה, ואתה ראית עצב ואני ניחשתי שעולמות אחרים הומצאו בערפל ההתמכרות שלך. צבע הכורסה הבלויה היה ירוק, אבל רק אתה ואני ידענו את זה ומי לקח מאיתנו את הדיוקן. הקימור של השטיח עדיין הראה את הפסיפס שבו הוא גדל. הווילון היה עצלן. הוא נאסף כדי להכניס את אור היום. והדממה הגיעה לסיומה בארוחת הערב. מנוחתי בחיבוק שלך ובעייפות שלך. אהבתי אליך והיעדרותך הקבועה. כמוני, אחריך, סוס הסמרטוטים, הליצן ובובת הסמרטוטים, בפינה. אפילו הריץ הפסיק להימכר. אני מאמין בזכותך.

הספרים שלך נשארו פתוחים, כשהושבת אותי על הרגל וסיפרת לי סיפורים, מתוך מחשבה שאולי אשתייך לקבוצת הילדות העצובות שזקוקות לליצנים כדי לצחוק עליהם. אף פעם לא רצית לראות אותי עצוב ואני אף פעם לא הייתי עצוב. עד שתעזוב.

הקלטות של גרנדולה וילה מורנה, הסלילים והמכונה חסרי צבע. מסביב בלי צבע. חיים ללא צבע. בערבים של מצב רוח טוב, יכולתי להקשיב להם, לחזור עליהם בעיניים עצומות, הסדין על הקיר, ההקרנה ואתה הובלת את הסלילים ובילית שוב, את הרגעים על החוף, כשאף אחד מאיתנו לא היה עצוב. היינו ילדי נצח. ואתה גיבור בן אלמוות. גבוה. היית הגבוה שבגברים, של אבות, של גיבורים, וגם הכי יפה. העיניים שלך הרטיבו וזהרו כהות וקטנות כמו אגמים בלילה, ואז שיחקת, כולם צחקו, מבוגרים וילדים, מתוך מחשבה שהם יקבלו אותך לנצח. תמיד האמנתי בספרים שלך, אבל אפילו להם לא היו תוצאות משמחות. וחיפשתי אותך בספרייה האדומה ההיא, טולסטוי היה אחראי לעזיבתך ולמדתי כל פסקה, במחשבה שאוכל להציל אותך ממנו. נשארת בשבילי יותר מהמלאכים שליוו אותי, נשארת כשעזבת. גם הוא. זה על המדף. הרבה זמן לא הרמתי אותו. כבד ואשם! בעמוד 232 "עכשיו, תראה מה קרה!" והוא התחיל לספור: אחת, שתיים, שלוש, ארבע, ודמיין שאם הפצצה תתפוצץ במספר זוגי, הוא יהיה חי, אבל אם זה יהיה מוזר, הוא ימות. "הכל נגמר! אני מת!" הוא חשב, כשהפצצה התפוצצה (הוא כבר לא זכר אם זה היה מספר זוגי או אי-זוגי), והרגיש פגיעה וכאב תופת בראשו. "אדון, סלח לי על חטאיי!" אבל אני הייתי זה שלא סלחתי לו.

שום דבר לא מבטיח לי שזה לא היה האימפקט הזה שלקח אותך, שקרע אותך ממני. ושמעתי אחר כך את הסיפורים שהחרדה שלך, כשאמא שלך גילתה שקנית מועדון לילה בשותפות עם ג'רמנו, החרדה הזאת היא שסיימה אותך. טולסטוי נראה לי אשם יותר. הרוך שלך עדיין זורם לעברי. לבשתי את הדיוקן, אבל הרוך הוא נזיל והם נשארים במילואים כשאני מבקר אותך שוב. אני עדיין מטפס עליך על הגב ומחזיק אותי בזרועותיך, אתה מחזיר לי את צינור הדרקון הכחול-לבן, מ-FCP ללכת למשחקים ולזרוק מים על אוהדי המועדונים היריבים האחרים. ואתה מחייך כי אתה חושב שאני מצחיק, חצוף, חורג מההוראות שנתת לי. וכשזה היה גול, שמחה, היית מלא שמחה ילדותית אמיתית, כאילו אתה עדיין נער ואתה זה שסימן את זה בשער של היריב. ובסופו של דבר, בירכת חברים יריבים, לנצח או להפסיד, ושמרת את הצינור הריק שלי בכיס ושם הלכנו לכיכר ולאסקז לקנות צמר גפן מתוק. הכיכר איבדה את צבעיה, אפילו בימי משחק. אפילו בקיץ. אתה ממשיך לצבוע, הבגדים שלך עדיין צבעוניים, השיער שלך, המילים שלך והחיוך שלך, אבא, שופך רוך וברכיים כל יום שאני מסתכל עליך. אם אתה רואה אותי אבוד, למה אתה לא לוקח אותי? ביקשתי ממך כל כך הרבה, בשנים האלה, בוא לקחת אותי ואתה לא שומע אותי, אני לא רואה אותך, רק כשאני מסתכל על הדיוקנאות הבלויים. תן לי סימן, ביקשתי ממך ואני עדיין מבקש ממך כל השנים והסימן היחיד שיש לי הוא שלכאב שתקע אותי בעזיבתך אין סוף. אני זועק לך: - אבא! אני הולך להביא לך ריץ, שאל אותי, שאל אותי! ואני חוזר להיות ילד וקופץ לזרועות שתומכות בעולם שלי, אני מחזיר לך את הריץ, בזמן שאתה עוזר לי לפתוח את השוקולדים ואני מורח אותך בכל מקום ואני תמיד מאמין שמת רק בסיוט. כי אני לא רוצה לדעת את הדבר הארור הזה שגנב אותך!