אלמה נובאס ואליס רג'ינה

 

חיבור שמך מתורגם לאלף

ראיתי את האור במעשה הלידה

שהפכתי לאבן, מקל, הר,

אני שהייתי פרי פיך,

קריעת בתולי החיך

אני שהייתי הבגדים שלך 

והנעל שלך, הקישוט של

המדע שלכם, מרק ההכרח

מכסים את הקור מהצוקים 

מגיא המוות, 

בת זוגך היא גונוול,

שהיה זמן, כי, 

עכשיו אכזרי, פעם יפה וחמקמק

שבו האצלתי את עצמי 

עידוד לצידך

והייתי האישה האהובה ביותר

שאחרי זה, 

בעידן של לאבד אותך 

השחרתי את התפרים

מלידה הרשיתי לעצמי למות,

שברתי את דרכי הגבהים,

כאשר המרחק שלך כפה את עצמו,

וידע לקרוע אותי מבפנים,

נעשה ארוך וקר, כדור,

פצצה, הקטום, פצע מחריד,

שמעולם לא התפטרתי, מעולם לא התכופפתי

אפילו לא הצטערתי על הדמות שלך, 

אני רואה את עצמי בהתפרצות של התשת עצמי, 

בחיפוש אחר הברכיים שלך

אני שבא מרחוק ומקרוב

אני שבאתי אליך בצו אלוהי

אני עושה חזרות על צעדיי היום

ורק הכאב שלי שאין לי אותך

מתרגם צבע, קיר זה 

שלא ייתן לי להגיע אליך, 

אתה הפרי הבשל

הצבע של מה שאני מזינה, ארון קבורה אהוב

של ההילה האלוהית

של השלום שבא אחרי המלחמה 

שבבוא העת

יהיה חתום,

יכסה אותי באדמה

בצבע שמך שהוא של חיים

שהוא של כאב, של סבל, 

של משחה וקשה, סובלת,

בהמתנה זו, 

של חוסר תקווה, של שבירה

מזח עיניי

בבלתי שווים שלך,

אני הייתי זה שנולד ומת אלף פעמים

על ידי הגיית שמך

לא ידעתי איך לברוח 

כמה אתה מתגעגע אלי,

בגעגוע המותר 

לכל אל

אני זו שעושה חזרות על עצמי 

לצאת מהבית הזה

זה לא שלי וזה, 

לבסוף, אני מבין

שאהבה היא מה שגורם לנו לחיות, 

ובשבילו מתתי

כל כך הרבה חיים, כל כך הרבה פעמים

מתבזבזים על המאורה

של רוח הרפאים שלך,

בהיעדר זרועותיך

רציתי לראות 

כתר המלך שלך

בכל קבצן 

זה חלף על פניי

אני כבר לא יודע מי אני

אני עדיין אבוד, זקיף

קבצן, נפש לבושה

של האור שראה אותך יוצא,

אני עומדת ליד החלון,

חזרות, בדמותה של הרשתית

עקרון ההשפעה

משיכת השקעות

של מה היו מוות ולידה מחדש

ועכשיו, בסמטה ההיא, 

תלתלי וילון

הכלב עובר, הרוח משתעלת

ושום דבר או כמעט שום דבר לא עוצר אותך

חוץ מהפה שלי 

שמתעגל כלפי מעלה

לשחרר את הזיכרון, 

סימן הנוכחות שלך, הדמות

חרוט שמך בפי

שאתה הבית שלי, שאתה

החלון שלי, הסגולה שלי

קרובי משפחתי, ובכלום הזה

כשהפכתי להיות אתה

לבסוף אני מסלק את הגלימה

על הצער החורג מעונש

והשתטח עלי כבן ערובה לאהבה זו,

בגודל הזה, של הספינה הזאת, הנמל, 

שם, Causa Majeure, פאוסטינו

אני משחרר את האקדח, מרים את העוגן

שאני לא מכאן, אני מאהבה

אני לא רואה עולם, אני לא רוצה שום דבר

זה לא השם שלך שחוק

דרך הרוק של הפה שלי

לשמש בית. 

פאוסטינו, אני לובש את שמך

התנסות בפונטיקה

לצליל ניסוי האהבה,

עכשיו, יבשה, ים סוער,

גורל, כוכב ושמחה

אתה, גדל לאט ברקיע