Alohim lela chartut

 

החלום הזה תמיד היה היפה ביותר, ואתה בו, אתה הפסקול, האפקטים הנופיים, התסריט, האפותיאוזיס וההגשמה. הוא היה כל כך מרוחק ושמור, שאי אפשר היה להגיע אליו. הדרך הקלה ביותר לומר שאתה מכבה אש ותשוקה, שאתה מסיים את החלום ופותח את הדלת לאכזבה. האם משום מקום הוא מת, משום שהוא שגשג, משום שהוא גדל, ואז, אם אף אחד לא האכיל, השקה, טיפל, ניקה, מדוע הוא לא חלה ואם הוא לא מת? אהובי, למה פחדת? אלוהים יכול היה לענות, ואולי הוא עשה, לי, לשניהם, בשקט. 

אם הוא היה צריך לחזור בתשובה על משהו, תאמין לי, זה לעולם לא יהיה של אהבה. שבני האדם שכחו אהבה והחליפו אותה בכל כך הרבה דברים אחרים, שהם העריכו את כל הדברים והפכו נתיבים. אלוהים לא מתחרט על אהבה, אהובתי. שהוא כל זה, מהחומר הזה שהשטן חומד, כי הוא לא מסוגל להרגיש. ואני, מבורך על ידי אלוהים, במה שבאתי להרגיש כלפיך, מרגיש מבורך כפליים. ואני רוקם לך שוב את האהבה שיש לי אליך. אלוהים אינו חוזר בתשובה מאהבה. זה החוסר שהעולם מתרעם עליו. 

ואני מצייר לך עוד קנבס, מלא רישומים ומשיכות חוזרות ונשנות, שבתרגיל האהבה לוקחים ומוצאים משמעת.ובכל הצבעים אני מוצא אותך ובכל הגוונים מפשיטים ומגדירים אותך, ובכל הבדים אתה גיבור ללא תנאי ובאתי לגלות אותך ואני מגלה אותך. ואני מצייר לך אהבה לפי מה שאני מרגיש, וכשאני נכנע לחזון הזה, אני מגביר את מוזיקת הרקע, שיפועי הצבע במי החיבה מעריכים מנגינה שבה אין תקרות, אין גבולות ואין זיהום. אתה, טהור ושלם עם פגמים ומעלות, אתה פה, זרועות ונשיקות ברוך של שפה ערוכה למוזיקה כמו אספרנטו, בקדנצה, על במת סולו, ואתה הסיבה לכל, לכמות הלימוד עליך, האם אתה, אהובי, יכול להיות פחות מקונצרט קאמרי, רק אתה ותנועה רחבה,  בעוד אני נפטר מכולכם, בעוד אני מעריך אתכם, ביצירה ללא סוף, שבה אני מתווך את הסימפוניה של הציור שלכם, במלופיאה.אתה, אהובי, מודע לחלוטין לכך שהאש המכלה אותי היא אותה אש שממוססת אותי בבסיס המוזיקה המקרית הזו. 

ציירתי אותך שם, בזמן שהבטתי בך, אפילו לא האמנתי שזו המציאות, הורדתי את נעלי התאומים שלך, את הגרביים שלי, ורגל אחר רגל, שמתי אותם באגן המתכת עם מי רוזמרין ורוזמרין, בזמן שאתה, שישב ונשמע לבקשותיי, הבט בי דקה, ידיך מונחות על מכנסי הג'ינס שלי.לא יכולתי להחזיק את מבטך, כמו מגדלנה, כי באותו רגע הודיתי לאלוהים, רחמן ומסתורי, ורציתי לרחוץ את רגליך, לא בשערי, אלא בשפתיי ובידי, כדי לטהר אותך מעייפות העולם שחלף על פניך ומעולם לא ריחמת, כי גם אתה מעולם לא התלוננת, אפילו לא לבד. קליפת ידיי נשאה את המים המרפאים לקרסולי, ירדתי לאצבעותיי, וחזרתי שוב על אותה תפילת תודה, כי למרות העייפות שהעולם הביא לך, רגליך נשארו אותו דבר, עם הרצון לפנות מקום לחיים, או אולי לזרימה של אותו לילה שבו ישבנו שנינו במתנה, נדירה, נדירה כל כך, עדיין רקומה בזיכרונות טהורים,  זה קרה ממש שם. מפי, תפילה וגם דמעות כניעה שלי הצטרפו לקערה, שם שרו המים את אותו שיר כמו גופותיהם של שני אוהבים. והבטתי בך, בפעם הראשונה, מצליחה להחזיק את כובד הרגש שטלטל אותי בתוכי, כמו סערה סוחפת את העולם בלגימה אחת, ואז רציתי להראות לך את כל החלומות השמורים בכיסי מאז ומעולם, בלי לדעת אם אתה עדיין זוכר, אם עדיין ראית כמוני,צבעים וניואנסים, ופתחתי מרפסת בלילה, כרית על הרצפה הקרירה והזמנתי אותך לשבת. ופתחתי את החזה שלך, שלי, ומצאתי מקלט בשלך, בין הרגליים שלך, עכשיו עירומה, ולבסוף, הרגשתי את החלום נוזלי, נקבובי, עם ריח של עשבי תיבול מתוקים ומי ים, הנחתי את שבריריי לרגליך, אמרתי לך שהעולם שכח לנגן את המוזיקה שלנו ואתה שתקת,  הפעם, ללא צללים או גופות, זמין רק שתיקה שהשאילה את עצמה לחשיפת סודות ולהבנה, לטקס שהיא שמרה זמן רב ושהבנתם שיתבטא. וקרעתי את מכנסי הג'ינס הצבועים באינדיגו שלך, את הסוודר הכחול שלך, וטשטשתי את ההגנה שבה הרחקת אותי כל השנים. 

הם לא היו מזמורים ישנים או חדשים, לא, השילוש של התשוקה שנשמרה היה בדיוק אותו דבר, המוזיקה שלנו, תחילה בסולפז', היצירה שנשארה מעבר לנו, ומספרת לי מאיפה זיהיתי תשוקה ואהבה, עם ...

כמו ענפים של אותו נהר ששמר על זמן משלו לזרום לתוך הפה. המוזיקה היתה פנימה והחוצה, בעולם ובינינו, של תשוקה רעבתנית, בלי לתת זמן לתכנון או להגבלות, מבול של אקורדים נוזליים שנגע במעמקי בטני, חרדה הייתה ציפור שעפה קרוב למים, כשהלילה עלה מדי החום בגופנו ושחרר את רוחות הרפאים שאכלסו את ביתנו,  פעם סגור לנוסטלגיה. קצב הלילה בין מהירויות, דואט בריצה, רחב, אדג'יו, אנדנטה ואלגרו, שזה כמו לומר איטי, ארוך, עז ובלתי נשלט, ידיי היו מברשות וירכיים שולפות גניחות מפיך וראיתי את עיניך הלא אחידות, עיגלתי את ירוק הטחב והתמתחתי, כמו שמיכת זרע, בתפילת הודיה לכל עורך,  ציירתי משב רוח עדין והתמזגתי איתך בפרץ של אקסטזה ותוכחה, שאלוהים היה שם בביצוע המחזה הזה שהוא קרא לו כל כך הרבה זמן חלום. ואז, נשימתך נרגעה וחזרה אל צווארי, השמחה להרגיש שוב כמו אישה, הנקבה, הלביאה, החיה האינסטינקטיבית והרגשית, ואז, רק אז ההתבוננות, הגדילה והקאפלה, העניקו לך את הבד המיועד של כניעתי. ובין השינה שלנו לבין העייפות האצורה הפקרנו את עצמנו לשחר בלי שם, בלי זמן, בלי זיכרון, שבו סיפרתי לך שוב ושוב את הסיפור שהזכיר לך שסיפרת לי כל כך הרבה חיים לפני כן, בסביבה אחרת, שבה אף אחד מאיתנו לא שכח את הנטישה והגעגועים לאחר. 

היו פחדים במרווחי הזמן של המתנה, כניעה וייאוש, היו פחדים וספקות, והרוק נולד בין העשורים, על מדרגות הזמן שבילה, במזרקות ובגבעות, שם נבנו שקרים בצבעים הכי עזים כדי לשגע אותנו, למחוק את הזיכרון שאלוהים שמר בי. אני עדיין זרע, פרח, פרי חסר שם, גן בכל מקום שלך. 

אתם הכימרה והחלום, ההמתנה הנצחית, הכאב הארעי, הסימפוניה הראשונה, האביב בפריחה, הזיכרון המתוק והעדין של האהבה, משחק ילדים.  את להבת הגעגועים שלי כנקבה, בחום. אתם רוח, סערה, ים, נהר ומפלים, גני עדן ומדורות אש, מדורות שבהן, מראשית המילה, כל לוחות השנה של האהבה בוערים בעוצמה. גם היום, בעתיד, אתם התחנה שבה נובטים הזרעים וקוצרים הפירות, הדבשה, הירקות והתבלינים המתבלים במעמקי האהבה. גם היום, אתם, מתחילים ונגמרים, עם מרווח של מכשולים והרבה נחישות ממני.זה ככה גם היום, ואם כותבים את הסוף על העור שלי, מרווים את הגעגועים וזורעים את החיטה. השתמשו בשמן וגם בצבע אקרילי, אבל צבעו אותי בשלמות, את העקשנות, הרוך, התשוקה, הכניעה הדחופה, ואל תשכחו את המתנה שיש לי של שימור הרגשות העתיקים ביותר. גם היום אני מחכה לכם בחיק זמננו! אני כותב את העתיד ותומך בו לאלוהים.אתם, שבאתם אלי מן השמים, אתם שנשארתם בתוכי, כשצעקתם שלום, נשארתם פרידה נצחית, יותר מאש קיץ, הרבה יותר מהשיטפונות שהפכו את אטלנטיס לאגדה, הרבה לפני שהמאות ניצחו והתיעושו, הרבה לפני חזרתו בתשובה של אלוהים. אהובי, אני מצייר לך את הנחיתה, אגם וכמה יסמין, חצי תריסר ציפורני חתול, ובפנתיאון שבו חטפתי את נשמתך, אחכה שתגיד לך שאני עקשן, חסון, קנה במבוק, שאני משתחווה לאלוהים ובו אני מחכה לך, כן, בו! שהאהבה אינה מדוכאת, דחוסה, סיף, שאהבה נועדה לחיות, ללא קיצורי דרך או דרכים קלות, רק אהבה ותו לא. ובו, אהובי, לעולם לא יהיה מקום לחרטות.