טוויית האהבה והשלום של הממלכה

 

אדוני, האם המלך שלי מת?

והלכת, אפילו בלי לומר אם אתה חוזר. היית בלי גלימה וחרב, בלי סוס, לא לקחת איתך כלום חוץ מהאשליה שלך. השארת את החיים שלך כאן, מוזיקה איתי, כדי לשמור אותי בשקט ובקבוק נוסטלגיה, כדי להדיר שינה מעיני. בשמיים, הכוכב של אלדברן, על החזה שלי, אש. מסביב לביתנו שרר ערפל ואז בכיתי אל הכבש, אדוני, ראית את אבירי?אדון, יש לי געגועים בלבי, גלה אותי, אדוני, מלכי שאבד בקרב! הכבש לא ענה לי. למרות הייאוש שלי. זה לא שזה לא היה חשוב לו, אבל העיכוב בתגובה מביא מבחן של יעילות, כדי להביס שוטים ושדים. מדדו את המסירות שלנו, בין אם היא חולפת ובין אם היא משורש הלב. מה שדורש עקשנות, התמדה, של אותן תכונות שמהן עשויים אדוני החוכמה והזמן. באותו לילה ירדו בשמיים תחושות מוקדמות, וריחוך בנחיריי הוביל אותי לשכרות, לעבר, לחוסר הבושה של החיים, לעירומנו כאוהבים, והתחלתי לכתוב את שמך על הקירות, על הרצפה, בחצרות, ברחובות ובמדפים, בחלונות הפתוחים, באותיות הישנות, בגלויות המאוירות, בתצלומים,  בכל מקום שבו עברו ידי, ושמך שכן מכל עבר, בין אם עלית או ירדת, רצת או עצרת, כדי שלעולם לא תשכחו את מקור האהבה, כדי שלעולם לא תשכחו היכן הייתם, וכיצד לחזור הביתה, אם מקרה כזה יקרה. ובאותו לילה גיליתי ששמי הוא נספח ספרך, שיצירתו הייתה, יותר מהבטחה, נס החיים, ושה האלוהים שלקח את חטאי העולם קרע אותי בצווארונים מגורל קטלני, מכישלון אנושי קולוסאלי, מחוסר האמונה הזה והזריק לי חומר שלא היה זמין בשום בית מרקחת,  בכל מעבדה, על פני השטח מהאדמה, שגרמה לדם לחזור לוורידים ולרוץ בטירוף, לאיברים, לוויטמין להפריח אותם, לשד החוסן, טירוף הסבלנות של שבתאי, שמך היה נדנדה בפיה של אישה שמצאה מקלט בילדה, שה האלוהים שלקח את חטאי העולם הראה לה לא לחשוש שיהיה מאוחר,  שלא היו עיכובים או בלתי אפשריים במשימת האהבה הזו, כי זה תמיד היה הזמן הנכון, שטופח על ידי האמונה של החומר הזה כי, קטן יותר, בלתי נראה יותר מזרע החרדל, הוא היה אמפטמין והחיה הכל, את כולם, בכל מקום שאליו הגיע, והם קראו לו שיקוי וזייפו בקבוקים וצנצנות, הרוכלים הסוחרים, המפרסמים של הרמס, ונמכרו בהמוניהם של הצוף המבורך הזה, אבל מה שגדל בנו היה הקונבנציונלי, הריבוע החוזר על עצמו, לא בעורקי,  בכל גופי היו דבש ודבשה,הוא היה מתוק כמו סוכר ועמיד יותר מפלדה ורק הכבש ידע את כל המתכון, אפילו משותף עם כל העולם, היה יקום של כופרים שהאמינו רק במה שהם ראו, בגלוי של החומר ובמוצקות של בניינים, בהצטברות של בטון, בארעיות של התועלת שלו. והאהבה מצאה מקום ומשחה בליבה הצמא והמתגעגע של הנערה שהחליטה לחכות לגל של אוקיינוס געגועים כה גדול שיצמח בחזה,ובמקום שהים ייבקע, כמו משה, הוא הפך את התשובה לצונאמי, והוא צמח ללא גבול, עד לשורש המעוקב בגודל המינימלי של האמונה של כולם, ובכל זאת האהבה ניצחה, מילאה את הבתים בזרע ובמים, את הפיות הנבוכים, את כנפי העופות, שימנה את הדלתות ופלשה לגנים,  כפול אלף, הדלתא של הנהרות וצלב ההקרבה, האהבה איחדה את השמים ואת הארץ, מהדקת את החיבוק, יבשות וסדקים, איונים, אסטרואידים ושביטים, וחוסר המזל של האהבה ניצח במלחמה שבני האדם המשיכו ואחרי שיכרון התשוקה בין הנשמות, יש רק יותר רוגע וענווה בהרים, בדיונות ובשדות קני הסוכר, כולנו פצועים, כולנו בני תמותה, אהבה לא, אהבה היא החומר השופע כאשר שתי ברכיים נלהבות מקננות ונכנסות לאחדות עם הכבש. שמו אהבה, לא גורל. מקורו באמונה בדרך שהתווה. ומשכנו פנימי, במערת האוזן המושלמת ביותר. והאגדות והמיתוסים (אמידיו רודריגז, ויטור ואוסקר) הביאו לי את רוח הלבנט, בפסל קלטי, בלי ספרטה, שאני זוכר כאן, כעוד תפילה בלילה הזה שבה חוזר על עצמו ביטוי האהבה, שהוא מעורפל, אבל עיקש, ואפילו עלוב, מזהם את הבלוגוספירה, המורחבת ליקום, בתפילה לא נמהרת, בציפייה אוהבת שתחזור. ומי ייתן ותמצאו את המלך דון סבסטיאו (רביעייה 1111), המלך המודח שלי.

- אדוני, נתת לי מנה כפולה? כי אני עדיין מחכה לנס של שובו של הקיסר לממלכתו. אני הבורלאפ והארדום, המוצקות והאש הבוערת הזו שבה תוכלו לקרוא את שמו, את טבעו ואת הבושם של אדוני. הוד מעלתו, אהבה.