עדיין נשאר לי כל כך הרבה

 

הכל הוא חלק מהריקנות הנצחית והבלתי ניתנת למילוי הזו. פיסת הפאזל, ההתאמה, האקורד הפשוט, היעדר החיוך שלך, קווי המתאר של גופך בפרופיל הרחוק של החלום, כל כך רחוק, היום, כל כך שלווים בצורה לא מושלמת, הנטישה הזאת של העולם, ומדע ההומור שלך, הנשימה החמה שלך, החום של נוכחותך, העינוי של לאבד אותך, הקשה, הבלתי אפשרי של מבטך עלי,  צירוף המקרים של לשים את הרצונות שלנו באותו מרחב לשנייה, הזמן, הקשר, הקשר שבוטל, הנטישה, העונג של כאב נבגד אינסופי, בשבילי, כאן, השקט שרק מוזיקה מכסה. שרק אתה יכול למלא באהבה. ולהרהר בתהום ללא תחתית זו, כי לא לראות אותך עשוי להיות העונש המושלם, הדרך הימנית ביותר של היקום לומר מת. הכל מת, בך, בשבילי, הכל נעלם, במקום להוסיף, צעדתי, עזב, כמו הקריסטל המשובח ביותר, הכל חלומי, הכי סאטירי שחייתי בו, דלתות וחלונות סגורים, הכל התרסק סביבי, מחכה לך ולוח מזוויע, רציונלי ואמפירי, הסתיים, אהובי, מת, אהובי, כמו כל דבר אחר,  אסון, מנותק, נשכח, מוסתר, אבוד, מת ממוות מקרי, פחות גרוע, שרדת את הזמן ואני צל, עטרת הלילה שמטפס, תדהמה, סיוט, ולמרות המלל אני מגלה נוסטלגיה, שמסודרת כמו כיסאות, מתחת לשולחן, שמסודר ליד הדלפק באגרטל פרחים, אי הנעימות במים,  על הלוח, במחצבה, מוסתר, שמור, מובן, האהבה אובדת כשאדם מאבד את כתפיו בחולצות שבהן יש עודפי בד, בשמלות, בצירופים של ימים, משוגעים נסחפו, רגשות, כמו וילונות ברוח, חושפים אזורים פגיעים, מחאות, עירומות, הגשימו רק את הכוונות לראות אותך, לחבק אותך, להרגיש אותך חי, כמו בימים אחרים, בכל דבר כמו זה, עם שמש, עם צחוק ואפילו עם דמעות, ימים ששומרים שעות, שרצים מתחת לשטיחים,  הקרום הזה לתוך הנפש ודוקר כמו הסיכות של הגברת, הבליטות של הנפיחות בעיניים, החלקלקות של הדמות, הרהיטות של הפועל לומר שאני אוהב אותך, בלי להעליב אותך, גופת האהבה נמתחת באי-סדר, ומטפסת על קירות ויורדת בין המטבח, נכנסת לארוחות היומיות, לתה של אחר הצהריים,  בלילות הבהירים של הירח המלא, כשאני עדיין מביט בשמיים כדי לספר לכם עליכם, לבכות על געגועיכם, על הזרות של חוסר היכולת לאהוב אתכם בגוף, בנוכחות, בחיבוק שאני משתוקק אליו כעושר הגדול ביותר, האוצר שהאלים הכניסו אותי פנימה,לחיות בפנים, איתי, ללוות אותי לכל מקום, כמו גורל, פאדו, להיות נאהב, כל כך הרבה אהובים אבודים, סבתא בינה, דינה, אלמרינדה, לינה, הילדה הכחולה, אני, הילדה שעדיין חיה בפנים, אבודה בחזה שלך, וזה מה שאני רוצה שתדע, שאתה מעביר אותי, שאתה לוקח אותי לכל מקום,  בלי לדעת אפילו, שאני אורג משי על החזה שלך, אורג את האור של העולם, של עוד המתנה אחת, של נצח שתופס את חלון עיניך ומרטיב את עיניי, נלהב מהיופי של מה שאתה רואה מסביב, של המשורר שחי בך, אבל תמיד, תמיד משאיר אותי עם הכמיהה הזאת כמו גלגל,  מטפחת לבנה, ים עצום של מחסה לתשוקתי, פצע עדין של חיית מחמד, טורפור, צמרמורת של כאב, הרהור שאפתני, יום אפור ועוד אחד שלא, שלא, ועוד אחד שכן,חמניות מחייכות כמו ווים לעינייך, אתה, הזהב של ימי, צומח באצבעות אחרות, בשמשות אחרות, ואני דבקתי בדיוקנאות שלך, נוטש את עצמי לעולם המתהווה, אותו שריד חלומי ומטפח את הנוף, כאילו כדי לרקום את האומץ לשחרר אותך, שמתעקש להגיע, שמתעקש, כמו שאני מתעקש לחלום עליך, כמו שהאהבה מתעקשת לשמר,  להישאר, כשהייתי צריך לעזוב אותך, כשהייתי צריך את כל כולי במקום אחר, בקו רוחב אחר, ים מחכה לי, אבל אתה נשאר ואני לא יודע איך לשכוח אותך. אני לומד דברים אחרים, שהימים מתחילים להתקצר, שיש וירוסים וחיידקים, נפילות של אימפריות, רצועות עזה בוערות, מלחמות ומכות, שרים וקישוטים, דיונים מתוכננים לעוד 11 בספטמבר, פסטיבלים וחגיגות וגבירת הייסורים, שבאה להתארח אצלי, הזהובים בצלחת, מתובלים ומחכים שתפוחי האדמה יסיימו לבשל,  להיות על האש, אבל באופן קונקרטי, בתהפוכות האובייקטיביות של הסדין, אני פשוט לא יודע למהאני בעקשנות לא לומדת לשחרר אותך. וקח אותי לקו אורך חדש שלך. אני לא רוצה להזכיר לך, אבל תמיד נשאר לי כל כך הרבה, בפנים, שאתה יוצא, שאתה דוחף את עצמך לדפי היומן שלי, שאתה חונק אותי בזיכרונות, שאתה לוקח אותי בידיים וגורם לי לתאר את הכאב החריף הכרוני הזה של לחכות לך בפילוג של חוסר הבנת השתיקה שגם נשארה,  שאני לא צריך, שגם צפוי להישבר ולהיות מופק עם הסיבוב הזה לא שהגיע לי. קחי, בבקשה, גברת הייסורים, כי אני יודעת לשמור על חיוך ולדמיין את השמחה שלך.