היום זה בדיוק זה, אבא

 

היום אני מובס. כן, אבא, אתה יודע איך אני מרגיש. 

ולמרות השמחה שלימדת אותי לשתול, השמחה הזאת שהיא שלי, מולדת ושבאה ממך, אבא, היא ממך שהיא באה, היום היא כבר לא קיימת. יבש, אבא, אני יבש, מותש, מובס. אני לא יכול לרדת על הברכיים, אתה יודע שאין לי כוח, לא היום. ידיים מלאות בועות מים ויבלות, של ניקיון מבפנים ומבחוץ, של ליווי אלה שמשלמים להם על כריתת עצים ומטאטאים, ושלמרות שמשלמים להם, עדיין מבקשים ממני כך וכך, כאילו על מצחי כתוב על טובי, על נשמתי, אבי, מכפרים על נפשי שתתעלל בי. לא, אבא, היום אני כבר לא יכול לעשות את זה. סוף השורה, סבא רבא. 

השער שבן דודי אלפרדו פרץ היום נפל. הוא נפל לרגליי, כשהמכונית עדיין פגומה כולה מהנזק שהוא עשה, לא רק לשער, אלא גם לבית, לכסף, לאמון שלי. אלה נזקים רבים מדי. כולם התעללו בי.

אבא, התמונה השמורה של זרועותיי סביב צווארך, שבה אתה אומר לי שאני יכול להיות מה שאני רוצה ואמרתי לך, שבנוסף להיותי בלרינה ומיסיונרית, אני הולכת לכתוב לבנים, אתה יודע אבא, אני לא יכולה לכתוב לבנים, כי אתה יודע אבא, הבנים צריכים סיפורים יפים,  להאמין בבלתי אפשרי, בחלומות, בקסם, ובאבא הזה, כבר אין לי מה לתת לך.

אחרי הכל, כשאמרתי שאני הולך לכתוב להם, אלה לא היו סיפורים יפים, אבא, אלה היו סיפורים אמיתיים, על כיעור האנושות, על הילדים הבוגרים האלה ששמחים בכאב של אחרים. אתה יודע אבא, כל כך נמאס לי מהכוכב הזה! אני כל כך מופקר באנושיות הזאת שהיום אבא, היום, רק היום ביקשתי ממך, בבקשה, לקחת אותי מכאן אבא, קח אותי לראות את הכוכבים, אבא, אני מתחנן בפניך, עם הבועות האלה ביד, אבל יותר מזה, אבא, עם הלב שלי מדמם מהצבע הכהה של האכזבה, היום אבא, קח אותי, קח אותי הלילה לגן עדן,  בזרועותיך, אבא, אבא, אני כל כך מתגעגע אליך. 

השעות גדלו כמו להקת תנים כל יום, משבע בבוקר ברגל, אחרי שהלכתי לישון בשלוש לפנות בוקר. במקלחת יש קצר חשמלי ואחרי התלונה שקיבלו עלינו EDP ושהגיעה לבדיקה, גילו גם קצר חשמלי בבסיס המקלחת שיכול לסכן כמה סיכונים באמבטיה היומית. השכונה מוצאת טעם משמח לזרוק בובות וודו מכוערות מלאות בסיכות דביקות לתוך המנגל שלנו, עורות כלבים עם עורות, שקיות זבל מטונפות שהם משאירים מחוץ למיכל כדי שהכלב יגרור ויפזר אותן, כדי לראות אותי אוסף את הזבל שלהם.

קירי נכנסה שוב לחום ומכל הניסיונות והפניות שעשיתי כדי לעזור לי לפתור את הבעיה שלה, רק ה-IRA ענו לי ואמרו שהם מליסבון ולא יכולים לעשות כלום. אבא, אבא, מה אני עושה עם כל זה, אבא? בין מקרי חירום בבית החולים לזיהום נוסף בדרכי השתן, האם ממשיכה לזרוק התפרצויות זעם, שהיא לא רוצה לאכול את זה או את זה, רק את זה, מזינה את השטחיות שלה בין הטלוויזיה לחדר השינה, תמיד מדברת על הצרות (למדנו ממנה שדניאל מסטרל מת, שאנחנו אפילו לא יודעים מי הוא) ואלמלא תומס עם ההומור המוזר שלו,  הייתי מוותר לנצח, אבא. אמרת שאני חזק, אתה אומר שאני יכול, אני לוקח, אני גורר, אבא, זה נכון, אני יכול, אבל באיזה מחיר?

יש לי חשבון לסגור עם שבתאי, אני צריך להסתגר איתו בחדר ולספר לו את הסיפורים שהם רסיסי הקיום שלי שפתחו שוב את הפצע שלא מגליד, אבא. היום אני שוב הילד העצוב, שנעשה לו עוול, התעללו בי, התעללו בי, היום אני לא רוצה להיות אמפתית, היום אני רק רוצה את הברכיים שלך, אבא, את הצוואר שלך, שבו רוחי תוכל להיות רגועה. אבא, היום בוא לשמור על שנתי, אבא, היום בוא והראה לי את גן העדן שלך. בוא נראה אם אני נח. אני כל כך זקוק לך היום, אבא.