למות במרווח של ליקוי חמה

 

אני לא יכול. אני יודע שאתה מבין אותי. אני לא יודע, אני לא יכול, אני לא רוצה ואני לא רוצה. לא אשכח אותך, לא אציית לשבתאי, לא אמרה את פי לבי. הוא שולט בי. כך נולדתי, כך יהיה, יקירי. להילחם על השכחה זה להתנגד. אני לא מנואל אלגרה. אבל אני חוזר ואומר את ה"לא" שלך לשבתאי. ואני משאיר את אהבתי בידי העתיד.

בעוד האדס מתנגד לשמש, גם נפטון מרובע, בעוד הירח בשילוב מושלם עם לילית עושה שילוש יפהפה לאורנוס, שם במזל שור, ובזמן שאני ממשיך לחכות לגורו שלי, יופיטר ושבתאי שהלכו לנהר דורו לדוג מהמים המתוקים המרים, אני מנקה את העבר. ואמרתי שאתה תהיה הראשון למות. והמוות לא קיים. ואתה נצחי ותמיד תישאר במישור החומרי הזה, שבו בני אדם וחיות נלחמים על מקום בשמש, אבודים במאבקיהם היומיומיים על צרכים בסיסיים והורגים עבור סחורות שטחיות, אני מנקה את הבית הפנימי והחיצוני. היום שברתי עוד כלים. זרקתי אותו על רשתות המגן. עם כל חתיכה שבורה, אמרתי, בטקס משלך, אתה הולך מאוחר, כבר היה לך את התועלת שלך או את חוסר התועלת שלך, כובש חללים הנחוצים לשקט הנפשי ולארגון שהסטליום שלי במזל בתולה מאשר, אני מאשר בשבילו, פימבה, זו הייתה יצירה יפהפייה, עשויה אמנות, היא תשתנה. מי יודע, בעוד הרבה מאוד שנים, מישהו ימצא אותם ויוכל לדבר על ההיסטוריה, על בעל המלאכה, על התועלת שלו בחייהם של אלה שנספו. נראה שדברים שורדים גופים שמתקשים לקבל דברים ואני חוזר לקופסאות, לבגדים חסרי התועלת, לחתיכות החומריות שהן כבדות לי, אבל הרבה יותר מזה, חסרות תועלת. אני לא חושב על מחר מבחינת הדברים. אף פעם לא הרשיתי לעצמי להסתנוור מהם. וויל-או-דה-וויס שמקרינים את עצמם כשאיפות זמניות. ינשופים שצופים בי, יונים, צבים, ציפורים חופשיות, יותר ממני, פרפרים חופשיים להיות ולעוף. ואם למחשבה שלי יש כנפיים, האהבה שלי שמובילה אותי אליך, עטופה כולה בחופש הביטוי. אתה הבית הפנימי שלי. הגורלות באו לדבר איתי בלילה, הם באו לספר לי על ההשפעה על כמה בני אדם, על כושר ההבעה והתעוזה שלי בכל השפות, לספר לי שרבים, הרבה מעבר לסקרנות, ממשיכים לאחל לי רע. התעלם מהם. הגורל בא להכות בי שאענש על איך שאני, אבל במקום לבקש ממני זהירות ומרק עוף, הם הדגישו שאני צריך להמשיך ללכת, בלי להסתכל אחורה, לצדדים. תמיד קדימה. ושמולי יהיה גל של אנשים קנאים, הרגילים, שינסו לגרום למלכודות שלהם לעבוד. שאני אצטרך לעמוד, לנקוט עמדה. שזה אני. ומי ייתן ותמיד יישא אותי פנימה והחוצה, בלי פחדים שצברתי בשנים שבהן, מלטפת שדים, ליקקתי את פצעיי לבד. אילו פצעים? שלי, דרך החיים שלי, מרדנית והפוכה מהדמיה שנחשים משתמשים בה כדי להתקרב לטרפם. איבדתי פחד, בושה, איבדתי את מה שנראה לי נכון ולא נכון, אמונות ואת הדרך להיכנע לאחרים. היום אני האורקל הפקוח של עצמי. היום אני הבודד, החיה שמרשה לעצמה להשתכר בלילות בהירים, עם אותו חלום שצריך להגשים, עם אותו כוח שנדחף אליו. אני הולך לאן שהנשמה שלי מבקשת ממני.אני מצייתת לעצמי. אין מוסדות או רשויות שמונעים ממני ללכת בדרכים שנמנעתי מהן. כאשר אנו מתנגדים, זה ידוע, הדברים נמשכים בנו. וזה מה שאני אגיד לשבתאי, ברגע שהוא יגיע עם הדג שלו שאני לא אטגן. אני אגיד לא לשבתאי. ושבתאי לא ידבר איתי, ולא ידרוש, אלא יצטרך להקשיב לי. אומר לכם שאני יודע מה עומד לבוא, אומר לכם שהתמודדתי עם שדים ושהתגברתי עליהם, בלי חרבות, בלי דם, בלי נדרים סודיים או קללות. אני קוצר את מה שזרעתי. אומר לך, אחרי שחיבקתי אותך, שעכשיו הגיע זמן הקציר שלי. שאני ארשה לעצמי לפתוח את השער שעזרתי לסגור. שזה יהיה גוף איתי, שלי, אבל איתי אלפי נשמות הולכות, אבות הולכים והעתיד יעוצב וייבנה על ידי התבוננות ברורה וללא תחבולות של טעויות העבר שלא יחזרו על עצמן. יש לי מתנה לשבתאי, למרות שהוא בשבילי.התלבשתי במתנה. נפטון אינו מכוער כפי שהוא נראה, במבט ראשון. פלוטו, שהשאול אתה מפחד ממנו, פחד ממנו אז, אם זרעת רע. פחד ממנו, אולי הפחד שלך ממנו יתחדש ויתחיל לזרוע זרעים טובים. אל תצפו לנסים אם התנהגתם כמו חיות.  הכוכב שמנחה אותי מבקש ממני לשתוק. מרקורי יצטרך לחכות לניתוק. באשר לך, אתה המראה שלי. מה שגורם לי לחשוב שאני בן אדם יפהפה, שהגשים את המצופה, פרוע וחסר כבוד, משתף פעולה ואמיץ. אני קורע את כל הקללות שעשית לנו. אני אותו דבר. לב טהור, נשמה מיושרת עם האלוהי. הדרך הזו שאני נושא בעורקיי נבחרה שם למעלה. והביטוי העתיק מתייחס למה שנמצא למעלה, הוא למטה, בדיוק כפי שהוא למטה, הוא למעלה. עיקרון רגולטורי זה אינו משתנה. זה לא חוק אנושי שאפשר לטמא!אני נוטש את המאבק ממני לעצמי. עכשיו רק תראו אותי נלחם למען אידיאלים. אני לא נותן חסות לבזבוז אנרגיה. אני שלום וחיים ואהבה, שזה כמו להגיד שאני מוות במרווחי זמן. אני מזכיר את זקה, טורדו, ארי דוס סנטוס, סרג'יו גודיניו, נטליה קורייה, זה מריו ברנקו, פאוסטו, נונו ז'ודיצה, אלגרה, סופיה, פדרו בארוסו, יאניטה, ויטורינו, וריאסואס וכל אלה שנשבעו אמונים לחופש החיים והשירה. חיים ומתים צועדים לטובת הצדק שצריך להיעשות. אז תן לעתיד לבוא, תן להריסות לבוא, תן לו לבוא, אם כן, שאני אופה של אלג'ובארוטה שאני אראה את עצמי שלם, זמין לטוב ולרע, מטרה ללעג שלך. תנו לאפריל לבוא, אם כן, תנו לו לבוא בשיר שקורע את השינה שלכם, את השחיתות שלכם. שאני לא אחד שימות, אני צריך להיוולד מחדש. מי ייתן ואידיאלים כמו שירה, ציפורנים וציפורנים יפרחו, ומי ייתן והמרזבים שבהם נעשים קינים, שבהם צועקים פעמונים וצועקים בכיכרות העם, ללא חשש, מי ייתן והזעקות יזעזעו את מצפונך, מי ייתן והחופש יצמח מהפרח שינקום את נקמת המשוררים. ולשאת פרי באהבת הזולת. אהבה לא נלחמים. שהיא הכוח המניע, הפריחה. ובאתי להיות גנן בלילות ירח מלא, באתי להיות זיהום של אהבה במדבר הזה של האנושות. ואם אתה רוצה שאני אסביר, אני ניזון מהצירים, מהליקויים.