קרס ופרספונה

 

אני לא פוליטיקלי קורקט, מגעיל אותי להסתכל על מה שהשלם הפך להיות, בעיוורון הכפייתי, בשחיתות, במגפונים שכולם רוצים את אותו הדבר, כוחות, שגם הם ינצלו לרעה, שיוכלו לזיין את כולם. משם נולדת קנאה. שזה כל כך הרבה, שכבר יש הרבה ממנו, לעולם הזה ולעוד שניים או שלושה.  החברה הזאת היא כזאת, מצטמצמת לזיין אותך, או לזיין אותי. והשלישיות הן מה שיש הכי הרבה, ובאנגים קבוצתיים ועוד ועוד, כידוע. אני זה שלא מסתדר בסרטים. עשיתי הרבה, ונראה שהצלחתי, כי הצלחתי להגן על עצמי ועל שני אחיי הקטנים מפני פדופילים וילדים שעל הפרק. כשהרגשתי מאוים או הרגשתי שמאימים על האחים שלי, חזרתי בקול רם על שמו של אבי, פרנסיסקו רודריגו דה סילבה גדס, זה שמו של אבינו וחזרתי עליו שוב, וכמה פעמים שצריך, והרגשתי כוח, אומץ שאף מבוגר לא לימד אותי לקבל, שהיה שלי ובא ממנו. כך לפחות האמין אז. ועשיתי את זה, כדי שלא ינסו לבלבל אותי עם האשליות ומשחקי החלציים שלהם. גופו של אבי לא היה נוכח, אבל האנרגיה שלו הייתה שם, כמו קיר. והתחלתי לעשות את זה מוקדם מאוד. תעשו איתי את החשבון. שלושה ילדים, אני עם שישה, טרו עם שלושה ורוזיניו עם שנה, עד גיל שש עשרה, תמיד הייתי צריך לקחת את המסר הזה בחשבון. היה מישהו גדול ממני, אבל הוא לא היה אבא ולא אמא.  ואז באו החיים לתת לנו עוד סטירה. אז איבדנו את הצעיר. האב כבר לימד אותנו את החוסר. הוא לימד אותנו מילדות, סעודה. זה מה שהוא לימד אותנו הכי הרבה. באותו זמן חשבתי ברצינות אם זה סוג של קללה משפחתית.מחמש, לארבע, מארבע, לשלוש, שאחרי הכל, אחרי שרוזיניו עזב, אפילו לא היינו שלושה, כי כל אחד פנה פנימה, הפריט את האבל, בחדרים הבודדים, וכשהצטלבו דרכינו, אני מאמין שהכאב גבר, כי הבנו שאנחנו כבר לא כלום,  או שנהיה סוג של שפני ניסיונות, סוג של משחק בידיו של אותו מי כביכול, שבא והתערב והפריד והסיר, היתה עוד מחשבה עצובה, גם היא חוזרת, בזמנו. זה של חוסר צדק. שהוליכו אותנו שולל. העובדה שהיינו בני חמש, אחרי הכל, הייתה האשליה הגדולה עבורנו ללמוד כאב. אמי נאלצה לעבוד והמשרתות שקיבלה בבית, או שהן היו מהפרובינציות ורצו להכיר את עולם הערים, הרחק מהשדות והסאכולות או שכולם רצו לצאת לדייט. והם קראו את ג'ינה ועוד דברים שלא היו מעניינים לגילי. בפעם הראשונה שעישנתי, בגיל תשע, גנבתי חמישה אסקודו מהעוזרת והלכתי לקנות קנטקי בקיוסק התחנה, קבוצה של ארבעה על הגבעה, ליד בית הספר, וחשבתי שאני הולך למות, אבל לעזאזל, הייתי כמעט מבוגר, באותו זמן! בין השאר, זה היה נכון. אבל לא! כי אז המשרתת התחילה לנצל את זה כדי לגרום לי לסדר את המטבח בזמן שהלכתי לצאת עם הכבאי, ואם לא הייתי מקבל את כללי המשחק הזה, היא הייתה מדווחת עלי לאמא שלי ושם היו הפריבילגיות של להיות מסוגל לקרוא עד מאוחר יותר, לא להיות מוכרח לאכול מרק ועוד דברים כאלה. אז הייתי מסדר את המטבח במחיר של מאתיים או מאתיים וחמש מאות, ואחרי שהמטבח היה מסודר וכשהיא הייתה מגיעה, מגיעה מדייטים, הייתי מוצא דרך ללכת לקיוסק התחנה לקנות סיגריות בתפזורת. ומדבקות לאלבומים של האחים שלי. כן, התחלתי לעשן בערמומיות בגיל שתים-עשרה. כבר קראתי את כריסטיאן פ.והרבה לפני כן כבר קראתי דברים גרועים וכבדים יותר, כמו ביומו האחרון של מורשע, משפט נירנברג. אבא שלי עזב וירשנו את כל הספרייה, סופרים רוסים, אמריקאים, אנגלים, צרפתים, פורטוגזים, כולם היו מוכנים ללמד אותי את הדברים של החיים. לא הייתה צנזורה. הייתה רשלנות. בורות. מתירנות. באותו גיל גם אמא שלי תפסה אותי מעשן במחנה, ומאותו רגע ואילך היא אסרה עלי לבקש או לקבל סיגריות (היא לא הייתה מודעת לעסקי הטבק) והתחילה לתת לי כסף לקנות טבק משלי ועדיין לשלם על טבק ודיסקוטקים לבן דוד שלי וכן הלאה. בפעם הראשונה שניסיתי את אחת הסיגריות האלה שמצחיקות אותך, מריחואנה, הייתי בן שש עשרה, זה היה ב-CPN, ליד טורס, עם אלבנו שהיה מבוגר ממני, שבמקום לנסות למשש אותי, דיבר איתי, הוא על המדרגה התחתונה ואני ישבתי על המדרגה למעלה, שהמדרגות גבוהות ואפשר היה לראות את התחנה,  הרכבות, מגיעים מקמפנה והולכים צפופים למרקו או רגואה. בסביבות שלוש אחר הצהריים, תמיד עם מבטו של מר מנדס קשוב. זו הייתה חוויה ייחודית. לא עישנתי מריחואנה שוב בגיל הזה. עשיתי את זה שוב שנים אחר כך ותמיד כניסוי חברתי עם חברים קרובים ואף פעם לא הייתי מכור. אם היה לי את זה היום, כנראה שלא היה לי את זה יותר. אבל הסם הסינתטי מעולם לא רצה לנסות. בשבילי לעשן זה בריא יותר מטבק, אבל זה כמו לדבר עם חבר ולשתות פורט. חלקם אוהבים את זה, אחרים אוהבים מוזיקה, אחרים גלידה, אחרים סקס, אחרים אוהבים אלכוהול ואחרים אוהבים פרחים. ואחרים אוהבים את כל זה ואפילו אוהבים יותר דברים ואחרים לא אוהבים את זה בכלל. זה יהיה שקר אם אומר שאני לא נהנתן.האין כולנו? הייתי הולך לשם לשחק טניס שולחן, כי רציתי להרגיש מה אבא שלי היה מרגיש, מי היה אלוף בזה ובביליארד ובסנוקר, והלכתי לשם רק בחורים של שיעורי התיכון.  ומכיוון שאיבדתי את אבי לפני זמן רב, ואת סבי באותה תקופה, הייתי זקוק לדמויות גבריות שישמשו מודל עבורי, ועבור מר. מנדס הפך לאב-סבא מושאל, כמעט בגיל של סבי רודריגו, שכמו סבו סיפר סיפורים פנטסטיים על אנשים שמעולם לא ראיתי. מארמזינדה שלא הכרתי. לכולנו יש חוויות ואלה החיים. חוויה. וכשאין לנו הורים נוכחים או מתרשלים, החיים הם חוויה ללא רשת. אם תיפול, אתה עלול למות. בגיל הזה גם חוויתי את חוויית סף המוות ומה שלמדתי עליה זה שהיא לא קיימת. וזה ברור, כמו החברה, רק אצילי יותר, כי היא לא מתלבשת כך וכך, עם טריקים או איפור. המוות הוא רק מצב של קיום. במקום אחר. כלומר, המצב של לא להיות בצד הזה. דברים אלה נלמדים במהלך קפיצות האמונה שאנו נוקטים. מה שאני יודע על החיים זה לא ידע אקדמי, להיפך, זה מאוד ניסיוני. תמיד אהבתי מעבדות מדעיות ואת המבחנות שלהן. אני מחשיב את עצמי פתוח ופראייר. היום הרבה פחות, משניהם. והמורים שלי היו כל החוויות האלה, האנשים החכמים והרכים האלה, אותנטיים ובלי יומרות, עם סבלנות לשאלות שלי, וכמובן, מחברי הספרים שקראתי. זה כמו במכללה, אתה צריך לקחת שיעורים עיוניים ומעשיים, גם אם אין לך עבודה אחר כך. ואני אסירת תודה, אפילו היום, על כך שאבי הציב אנשים נדיבים על הדרך, תמיד מבוגרים ממני, שאיתם לא הייתי צריכה להילחם או להגן על עצמי, יכולתי פשוט להוריד את ההגנות שלי וללמוד, ומכיוון שלא הייתה לי סבלנות לאינטרסים של ילדים בגילי, זו הייתה להיטות לגדול, להיות מבוגר ולהציב גבולות. עכשיו, כשאני מסתכל אחורה על כל המסע, אני מתחרט שלא הצבתי גבולות קודם לכן, שלא הצבתי מחסומים. בעולם אידיאלי ואוטופי לא הייתי רוצה לעשות זאת, אבל בעולם הזה שבו הייתי צריך לחיות ולשרוד, הייתי חוסך לעצמי הרבה צער ואכזבות. מכאן ואילך אני כבר אשם. וחוק הג'ונגל לא גובר, להעמיד פנים שאני לבד וכשאני אחראי על עצמי, אני עושה מה שאני רוצה. ממש לא. למרות ש"נהניתי" מאם נעדרת מודרנית, הטלתי על עצמי גבולות ואחריות. האחים שלי היו באחריותי. הגן עליהם. היו נוכחים. אמא שלי בת שמונים. היא עשתה הכל הפוך בחיים, בגלל היעדרות ההורים. שניהם עזבו, הוא עוד לא היה בן עשר. מהבחינה הזאת אני יכול להבין עכשיו שלא הייתה לה תוכנית טובה יותר להציע לנו, כי גם לה לא הוצעה אופציה. והיא נמלטה מהאבל המתמיד שחצה את חייה, לרוחב. וכלפי חוץ. מי שלא פונה פנימה, לא נרפא. לדחות את הפיטורים. אני חייב לו הרבה, מבחינת לימוד החיים והכרת תודה על מה שהשיג ואפילו על מה שלא ידע לעשות. הדבר הראשון שלמדתי ממנה היה לא לרצות להיות כמוה. במיוחד עם היעדרותה ולסירוגין של שהותה, לפני ואחרי עבודתה. למדתי שאבל הוא המקור ליותר חוסר איזון רגשי ופתולוגיות נפשיות. שיש אנשים שכמו אמא שלי מנותקים מהלב מגיל צעיר. שמה שהוא בדידות עבור חלק הוא בדידות עבור אחרים. שאנשים נפגעים יותר מכניסה למערכות יחסים שבורחות מבדידות מאשר מרעב. שהחיפוש אחר יציבות רגשית, על פרשת דרכים, ללא מצפן, יוצר חוסר יציבות בתחומים אחרים. שאסור לאכול שום דבר בבתים של אנשים אחרים. אבל כי אחד לא צריך לדחות הצעה צריך להיות אסיר תודה לפני קבלת אותו. שהאחרים טובים, אנחנו לא. שמה שאתה רוצה ללמוד או לעשות אסור לך. בגלל מה שאחרים חושבים. בגלל המשפחה. של אחרים. היום היא למדה שאחרים בכלל לא חשובים.  מה אכפת לנו מאחרים? הם במשקל מת. שאין זמן לילדים כשאתה עובד. שבני משפחה הם תמיד טובים, גם אם הם פוגעים בנו. גם כשהם מדברים סרה על אביהם, גם כשהם מדברים סרה באמם. שהם גונבים ומרמים אותם כל חייהם, שהם אורגים תככים וקנאה, שהם רוצים להכניס בורות בשפע לביתנו. בסך הכל. הרבה. מכלום. אנחנו יכולים לתת רק את מה שיש לנו ואת מה שאנחנו מחפשים. אם אנו מבלים את חיינו בבריחה מאבל, מה שאנו מוצאים בחוץ הן צרחות חירשים. ועיוורון. והחמלה שאני מרגישה כלפיה היום, לראות אותה מבחוץ פנימה, בנעליה, היא הרבה יותר גדולה מהעצב והטינה שהיא טיפחה במהלך חיינו המשותפים. 

אני לא אוהב שאומרים לי: תחשוב ככה או ככה. ואני רוצה את זה ככה וככה. אני רוצה שתהיה כזה, אתה לא צריך לעשות את זה, אתה צריך להיות מבושל יותר, ואם אתה לא חושב כמוני, אז אתה אידיוט, אימבציל, ואם אני אכעס, בגלל העליונות הנפשית והפיזית שלי, אני ארביץ לך כאילו היית חפץ שהועמד לרשותי כדי שאוכל לשבור אותך ולזרוק אותך. מחפצנת את עצמי.ומאותו רגע ואילך, כשהעניין שעל כף המאזניים מתנגש עם הטבע שלי, שאני מציית לו, עם שיעורי החיים של מה שלמדתי ומה שלא למדתי, זה כבר לא לחיות בדו-קיום, זה לשרוד, להילחם כדי להיות אני, ובסופו של דבר, להמשיך להיות כזה.  אלוהים בשמיים והאחר, כל אחר, עלי אדמות. אל תעזו לראות את עצמכם בראש סדר העדיפויות שלכם. השיח הפנימי היה כזה. אחרים תמיד קודמים לכל. לא ידעתי איפה שמעתי את זה, ידעתי שזו עוד מחשבה ששווה לקללת החטיפה המשפחתית. את מה שאתה מקווה לו וחולם ורוצה, אתה שומר בכיס. מעולם לא התכוונתי להיות מגעיל. כילד, כן, הייתי זקוק לחומות גבוהות. עד שעזבתי את הבית, בסביבות גיל שמונה-עשרה, תמיד שמרתי על המחסומים.

אני עדיין חושבת על הנאום של אמא שלי, עכשיו אני רואה אותו מנקודת מבט אחרת, אבל רהוטה וחדורה בסחטנות רגשית.  או שתעזוב את החבר הגדול שיש לך או שאני אחזיר לגור איתנו את זה שאתה לא יכול לסבול. שתמיד קראתי לו השטן. הבחירה נעשתה כאשר הוא הקרין את החלק הראשון של המשפט. לעזוב אותו לא הייתה אופציה, שאר המשפט בא לפתור את מוכנות הזמן. בסביבה בטוחה, הסכנה מפסיקה לרדוף אחריך ואתה מאכזב את השומר שלך. ובגיל עשרים ותשע השועל כבר נכנס וגרם נזק, שאותו ניסיתי לתקן בטעויות ובאדיבות שתמיד נשארו לי, כמו המכפלות במכנסיים החדשים שלי. תמיד דיפלומטיה. היה איזשהו חוק שהעמיד את הגברת הזאת במצב לא נוח או לא הוגן עבורי והמועצה הייתה צריכה להתאים. ופגעתי בעצמי פעמים רבות. הוא כמעט תמיד זכה בתשוקה של האחר ושלי, שכחתי אותו, שמתי אותו בפינה, מתוך אמונה שאפשר יהיה למחזר אותו, כנראה, בשביל קלף חיים חדש, אני לא יודע, בהמשך. תמיד יהיה זמן להיות אני. שהאחרים קודמים לכל. מי שמכיר סרטן, מכיר את כולם. כולנו צולעים, לא? הכל מלא כתמים ותמונות של קורבנות, של כאבים שלא ריפאנו ואחרים שבאו איתנו, ירשנו. אנחנו אמפתים אמיתיים, תמיד יש לנו בכיסים כמה מאות גרמים של אמפתיה לאחרים, ומהאחרים אנחנו מקבלים, לכל היותר, אמפתים מזוינים. תשואות וסובלימציה. במקרה הגרוע ביותר, נרקיסיסט. אין פה מועצות, זה שלב חדש, אנחנו נוקטים עמדות קיצוניות – אם לא נעשה את זה, הפתרון יסלים ומכוער. יצאנו להפריד. וזה בסדר. ותמיד לשמור על קוהרנטיות. גמגום הוא לא פתרון, הוא מלכודת. בהיכרויות של היום, יש הרבה שליטה ואלימות, בין אם מבחינה אינטלקטואלית, פיזית או רגשית. תהליך הפתרון צריך לראות את החיתוך שם, לפני שזרעים נוספים נובטים. המשחק נגמר.  וכאן, זה לא משנה אם זה נישואים, אם זה יחסי עבודה, חברה או דם. הפסקות אש מזדמנות שאחר כך, אם תיכנעו, יהיו קרבות זו צעקה, בקול רם ובעד הכדור. במיוחד אם המשתתפים אינם יכולים לשבת ליד השולחן, כאנשים מתורבתים, ולדון בהבדלים בצורה ידידותית. באמצעות טיעונים ברורים ומקיפים.  סובלנות ושקיפות הן חובה. בכל תחום בחיים, בין אם עם אבא, בוס, דוד, בן דוד, שכן או חבר. דיאלוג הוא הדרך היחידה לבנות שלום. המונולוג הוא הדרך היחידה להתקיים לבד, במונולוגים נסיבתיים ומחוספסים, אחרת היינו משתגעים. אנחנו צריכים לדבר עם עצמנו, להיכנס פנימה. כדי לפתור את ההחלטה מבחוץ. ואני לא אומר את זה מנקודת מבט של בריאות הנפש, בסרקזם, בציניות או ברחמים. כולנו בני אדם. מי ייתן והמבנים שלנו, בין אם הם שיחות, פרויקטים או בניינים, יונחו על ידי אנושיות ואדיבות, מאשר ילטשו אותנו ביעילות! עלינו להיות ניצוץ של אש בתודעה פעילה, שהיא, אחרי הכל, מה שהופך אותנו לאנושיים. ולכן, הייתי אומר שכשבאתי לעולם, לא הכרתי את עצמי בכלל. חשפתי עם התעוררות החיים את מה שדרש ממני, את מה שהיה טבעי ומלא תשוקה בי, או מצד שני, תוצאה או תגובה, אינסטינקט פרימיטיבי. התוצאתיים.ניסיתי לעשות עוד צעד, ארוך יותר, עמוק יותר, כדי לבדוק אם עדיין יש לי דריסת רגל. וכך עשיתי, ומזרועותיי צמחו כנפיים שהאכלתי בקריאה, ולפעמים, כשהן נמחו, השקיתי אותן במוזיקה, וכשהחיים השאירו אותי בלי מים, הייתי הולך להביא שירה, או ציורים, או תמונות. ומעולם לא הרוויתי את צימאוני לטיסות האלה. ואני זה, אני לא זהיר. אני אמיצה ואני חושפת את עצמי ללא פחד. אני נשר של הסלעים שתמיד התעקש להמריא. בעולם הזה שלושה נותנים. של העניין. אבל זה לא מי שאני, אלא חלק. אף אחד הוא לא סתם חומר דחוס. אנחנו לא חומריים, ואני חושש שהחלק הזה שהוא יפה, אחרי הכל, הוא זה שמגיע אלי מוקדם יותר, בכל עיקול, בכל זאת, לשם אני מצביע על הקואורדינטות. העולם הוא דואלי ואני מתבונן. אני מאמין שהייחוד הזה נובע משני קטבים: מולד ונרכש. יש לי את מאדים במים שלי. אני רואה הוריקנים עולים, אבל אם דעתי לא מוסחת או נופלת עם הרוחות, אני מאחדת אלמנטים חיוניים, כדי להכיל את האלימות. עם מראה שמתנדנד בין רוגע למתון, אני אולי קטן, אבל אלוהים נתן לי את הכישרון הזה, להיות לוחם בלבביות, בסערה; כשאתה רוח, אני מתרגם התגלויות, ובמרווחי הזמן של הברק, מפתח, סיסמה שמתחרזת עם השלם, נותנת לי להיות נדיב ולהצמיד ימינה ושמאלה, בכפפות של ילדים, בכל האנשים הפושרים, שלא נוקטים עמדות, שלא נוקטים עמדות דומות, ואז אני מצייר כמה ארמונות,  חצי תריסר שטיחי אלאדין, נשר מפלרטט עם הרצפה וכל כך הרבה טרפז בלי רשת, כל כך הרבה חימר על הקיר, כל כך הרבה געגועים אליו, גרמו לי לאבד את הצניעות שלי, לפסל את האוקיינוס מהדבר הזה שהוא כאב, שהיה אינטנסיבי ועכשיו הוא מוטיבציה ושרטון. ויפה, בתוכי.