גוסס במחצית

 

כתבתי לך הרבה, מאז הפעם האחרונה ששמתי עליך עיניים. מחקתי את כל ההודעות, את כל השירים, הכל, את כל מה שאיחד אותי אליכם, כל מה שאני מרגיש וכותב, מדי יום. אני אפילו לא יודע אם חסמת אותי, או אם הבת שלך או הסינר קראו את מה שכתבתי לך. אני אפילו לא רוצה לדעת. זה היה בשבילך. זה תמיד היה בשבילך. כאילו אני זה שמדבר. ואחרי הכל, זה תמיד היה איתי. אף פעם לא ענית לי. אף מילה. יכולת לעשות את אותו הדבר בשבילי, כשהיא נכנסה לחיים שלנו, יכולת לכבד אותי באותה מידה, כמו שאתה עושה עכשיו, עם האדם האחר הזה. כתבתי לך כל יום, בכל זמן, לפעמים שעות בכל פעם, כאילו יש בתוכי מקור (מקורות נולדים בתוכי) מחובר לאלוהי וזה תפס אותי בחזה וגרם לאצבעותיי על הקלידים להישמע כמו יצירה לירית שאני עדיין שומע, רק אני, תמיד אני.סיפרתי לכם עלינו, על מה שהיה לנו, על מה שקרה, על מה שנגנב ממני, על מה שאפשרתי, על מה שניסיתי לבנות אחר כך, על התקוות שלי, תמיד נצחיות, תמיד פנימיות, שחוקות, עייפות, ועכשיו כן, התפוגגו בערפל שאני עצמי יצרתי כדי לא לראות את האמת. שאתה לא אוהב אותי. ולברוח מהאמת הזאת. האמת לא קיימת. אנחנו יכולים לאהוב מישהו שלא אוהב אותנו. מי יאהב מישהו אחר שלא אוהב אותו. מי, בתורו, יאהב מישהו אחר שעשוי לאהוב את אותו הדבר. כתבתי לך כאילו אני מתוודה בפני אבי, אני תמיד קורא לעצמי הגבוה אבי, אני אוהב את הרעיון שיש לי מישהו טהור, בלתי ניתן למגע, חסר פניות שאינו נכנע לגחמותיי כיצור ולא כבורא. כתבתי לך. למרות שעבורי, אתה הוא זה שפנה אלי, כי הדמות שלך הפכה להיות לא חומרית ולא מותנית. כתבתי לך כשהאור האלוהי עדיין האיר על חזי, ואני, שנחנקתי מגעגועים אליך, נאלצתי לספר לך. ויכולתי לעשות זאת רק במרחק בטוח מהיעדרותך.לחבר, הרבה יותר מאשר למאהב, כי אצבעותיך נגעו בקלידים ובזרועות ובגופן של נשים אחרות ובמשקפיים ובסכו"ם ובפסנתרים ובהתרחשות החיים, אבל אצבעותיך נשארו עלי. והמשכתי לכתוב לך עם שלי. כמו שתמיד עשיתי. מודד את המגברים והוולטים של מה שמאחד אותי אליך, מפרק הכל, עדיין עם הבזק של אמונה שמצית את געגועי. כתבתי לך כל כך הרבה. אולי אפילו יותר ממה שסיפרתי לכם במהלך השנים שחיינו יחד. בלתי נסלח מצדי שלא חשפתי את זה במילים, גם אם זה היה בשבילי, לקרוא את מה שיש לי בפנים. אני מאמין שאנחנו לא תמיד יודעים את ממד הרגשות שאנחנו נושאים איתנו לכל מקום. אשר הופכים מוחשיים, גלויים לעין בלתי של צופה טוב. ברחתי ממך וגם מאיתנו, וגם סיפרתי לך בכתב. ברחתי, פחדנית, מקבלת את התבוסה כאילו באיבוד האהבה החזירו לי דרך חיים אחרת, דרך הרגשה אחרת שמחקה את חסרונך בתוכי. השארת טרסות ששוות כאב לא פחות מההמסה ההכרחית של הערפל שגורר אותי לצמיתות למקום הפרטי הזה, שם אני מוצא אותך. תמיד בתוכי, בלתי ניתן למגע, ללא תנאי, צומח, רהוט. אבל כל שמות התואר האלה אינם שלי, הם באים ממך, ממה שאני יודע עליך, מגדולתך, מאדנותך ושליטתך בי. ניגנת בי את התווים הנכונים ואז מסרת אותי לדממת החיים, לחלל הריק שבו כבר לא היית ושבו היו רק אני ורוח הרפאים שלך. התרגלתי לשתף אותך כל חיי, אתה בזווית ליבי, במוטות ברזל שמנעו ממך להעיר אותי את עונות השנה, אתה מת, אמרתי לך פעמים רבות, אני הורג אותך כל יום, אתה מת או אחרת, אני זה שמתתי בציפייה להבטחה שלעולם לא תתגשם.אמרתי לחורז'ה, כשהוא היה ליד השולחן הקל, אני כבר לא זוכר את השם של השותף לסאונד, לידו, אני לא זוכר ואני חותר לפרטים שיובילו אותי לתשישות, אמרתי לו שאני לא יכול לרצות אותך יותר, אבל צפיתי בך מנגן, היית שם, על הבמה, עם כולם, זה אפילו לא היה בשעות היום,  לא יכולת לראות אותי ושאלתי אותה הרבה, ביקשתי ממנה בבקשה שלא תגיד לך שהלכתי לראות אותך, מרחוק, מרחוק, היה קהל של אנשים ואתה המשכת לנגן ואני העמדתי פנים שעל הבמה יש רק נגנים בזמן שאיבו שר, העמדתי פנים שאני לא שומע את הקול שלה, העמדתי פנים! אלוהים, איך אישה יכולה להעמיד פנים שהיא לא רואה את המובן מאליו?! ובטח אמרתי הרבה מילים רעות, אני אפילו לא זוכר מה אמרתי לו בדיוק, אבל אני יודע שהתווכחתי איתו, כאילו אתה זה שמקשיב לי, וכשהם הסתכלו עלי, הנמכתי את קולי והתנצלתי, סליחה חורחה, סליחה, אבל אני אחכה לו, והוא, בפרופיל בשבילי, עם השפם שלו והמלנות הכהות שלו,  הפרופיל שלו השתנה בלגלוג, כאילו הוא רוצה לחבק אותי ולהגיד שזה סיוט, שאין סיבה שאהיה ככה. אולי הוא ריחם עלי, אולי הוא אפילו דמיין את אשתו שלו ואיך זה יהיה לראות את הכאב שלה, אם במקרה הוא יעשה לה את אותו הדבר. אני לא יודעת, אני לא יודעת, אני יודעת שהרגשתי את הרחמים שלו בי כשהיא אמרה לי: את חושבת שהוא מחבב אותה??? לחשוב? והוא הביא ז'רגון לשיחה ואז ברחתי. ברחתי שוב. ברחתי, כאילו בא אחריי שטן שרוצה לשים אותי על הצלב, כמו שד שרוצה לכבול אותי ולהכריח אותי להסתכל עליה איתך, היא הייתה על הבמה במקהלה, היא תמיד הייתה נערת מקהלה, היא אף פעם לא חרגה מזה, אבל הייתי צריכה לראות את זה וסירבתי לעשות את זה. היום, אתה יודע, היום אני צריך להוריד את העומס. להקיא את העבר הזה ששילש אותי שוב ביום שבאת לראות אותי. לא באת לראות אותי. באת כי היית שם. כי לא היית לבד. באת כי הבאת את הבן שלנו וכדי שלא תהיה רע, או אולי כדי שהוא יוכל לעזוב מהר יותר, או אולי בגלל שהייתה לך קצת סקרנות, חזרת. אני לא יודע. אני יודע שלא היית צריך לבוא שוב. אתה לא צריך. אתה אפילו לא יודע כמה עלה לי להטביע אותך בהריסות הימים והלילות שלאחר עזיבתך! אילו היית מודע, אולי היית יכול לחסוך ממני את ביקורך. אולי כן. בוודאי שכן. בלימי! תמיד הייתם רגישים, תמיד דאגתם לא לגרום נזק, לא להשאיר דמעות, לא להרוס את העולם סביבכם, כשחלפתם על פניכם. למה לא עשית לי את זה? לי? למה?

מעולם לא סיפרתי על כך לאף אחד קרוב אלי. היחיד שתמיד שמע את שמך נקרא פונסקה, שהתרגל לנענע בראשו בכל פעם שאייתתי את שמך. בבקשה!!! הבחור, אתה, הוא ממשיך באותו חיים, איתה, תעיר את כריסטינה! מה לא בסדר איתך? החיים חולפים ואתם אותו הדבר! תמיד אותו שם, אותו חלום! הרעיון שיש לי הוא שהיית מגובש, חבר, תתעורר! הוא שלקח אותי למסדר לניתוח, הוא שראה אותי שיכור פעמיים או שלוש, הוא שאמר לי: ילדה, את צריכה להתאשפז! ידידי פונסקה. הייתי איתו לפני כשלוש שנים. הוא היה חולה. אבל עושה הופעות בכל מקרה. הוא שמע את שמך שוב, בפארק הבצלים, כאן בארץ הזאת. הוא שמע שוב את שמך בנובה דוצ'ה, הוא השלים שוב עם חלומותיי בהקיץ ותמיד אמרתי לו: אתה רוצה את האמת? אל תשאל אותי כלום! אבל הוא מעולם לא היה מסוגל שלא לשאול. הוא מכבד רק את השתיקה שמגיעה אחרי שמבטאים את שמך, אולי משום שנוכחותך מתפשטת ומקבלת ממד שמטביע את קולו. שלי. וראה אותי נעשה קטן, באדישותי, בעצב שמך במרחב שבו אינך שם. אולי. מעולם לא דיברתי איתו יותר. פונסקה המסכנה! כל כך הרבה שנים נושאות את שמך, כשאתה שואל אותי עלי. כפי שכתבתי, יכולתי לכתוב לך בעבר ולקרוע את הכל. מעולם לא עשיתי. מעולם לא חזרתי אליך, בכל השנים האלה. כשהעזתי, קרעתי הכל, צמצמתי הכל לכלום, לשום דבר שהשארת לי! לא רציתי לחשוב עליך. חולמת עליך. אסור היה לי. לא יכולתי. לא יכולתי, לטובתי ולשפיותי! אתם, שמכירים אותי יותר טוב מכולם, צריכים לדעת את זה.התאבדתי אלף פעמים, הרסתי את עצמי עוד אלף פעמים, רק כדי שלא אסתכל עליך, כדי שלא אראה אותך, מעולם לא חזרתי לתמונות, שמרתי אותן ולא הסתכלתי עליהן שוב. לעולם לא עוד! אבל אז, הייתי רואה את אחותך, או שהיא הייתה באה לראות אותי או שהייתי רואה את האחות השנייה, או את אחותך ואת אלמרינדה. ואתה היית שם, תמיד, בראש שלי היית שם, בהם, איתם, איתי. כשהיא הלכה לראות אותי בחנות רעדתי מפחד. אבל הוא לא סיפר לי עליך. אבל בכל זאת היית שם. 

אתה צריך להיות חלש מאוד כדי לשכוח את הפגיעות שלך! לעולם אל תחזור למקום שבו היית מאושר. ומאז, התהום כבר שם! לנסות להרוג אותך, בפנים, תמיד בפנים, אף פעם לא הלכתי לראות אותך ישירות. זה היה העיקרון. זה הסדיר את הכל. הוא לא יכול היה להיכשל בכלל הזה. זה היה הכי יעיל. לא הולך, לא רואה, לא יודע, לא רוצה לדעת. הלילה ההוא, שבו הלכתי בפעם האחרונה לראות אותך ושבו הבטחתי לעצמי, אחרי ההשבעה של חורחה ואחרי שאמרתי לו שאחכה לך כל חיי, לעולם לא אסתכל עליך שוב, נחרט במוחי. אמרתי לה שהיא תשתמש בך כסולם, אמרתי לה שכשהיא תקבל את מה שהיא רוצה, היא תפיל אותך ואני אהיה שם, לא משנה איפה, אפילו לא חשבתי על שום דבר מזה, רק חשבתי שאני יודע מראש שזה הולך להיות ככה, הזמן הוא נתון לא סדיר, נמדד על ידי הייסורים של לאבד אותך ועדיין להחזיק אותך בהישג יד של חצי תריסר צעדים,  אם הייתי מעז לתת להם, אם כן, מה היה קורה אולי בעוד שנתיים-שלוש, חמש לכל היותר, ועוד רבים עברו. הלכת לסולם. השתמשו בך. אתה. גם אני. לפני. ואז. נתתי להם להשתמש בי. נתתי להם להרוג אותי שוב ושוב עד שבאמת רציתי שזה יהיה המוות האמיתי, המוות האחרון.עד שהמכובד, הגדול מכולם, זה של הגוף, זה של האדמה, זה שאוכל הכל וחורש לאפר את מה שמעולם לא ידעתי איך למחוק ממני, קורע אותך מהחזה. מהם מוטות ברזל או פלדה בתוך החזה? נשימה אחת פחות, כשנושמים מותשים. עייף. מוות תמיד היה ברכה שאפתנית. צפוי. כי אנחנו מתים כל יום, כשאנחנו ישנים. כל יום, אם אנחנו ישנים. למות. אנחנו מתים ואנחנו אף פעם לא מתים לגמרי. מה לא נותן לנו למות כשזה הרצון שלנו? זו איזו משב רוח חיים ששכח לקמול. ואני ממשיך בפחדנות לנסות להקטין אותך במהלך היום והלילה מגיע ואני שומע אותך קורא לי, אתה קורא בשמי בזמן שאני ישן וכשאני מתעורר, אתה לא. לעולם לא היית עוד. לעולם, לעולם, לעולם לא. כולם מתים, חוץ ממני. כולם ישנים, למה לא אני?המשימה לא הושלמה. ואנחנו לא יכולים להתנער מזה. יש להשלים את המשימות, לבצע אותן עד הסוף. ההתחייבויות שנכתבו על חוט בלתי נראה ושנותרו מעבר לרצוננו או כוחנו. המסך שנופל ומעמעם את מחיאות הכפיים של אלה שנותרו בחיים אחרי עזיבתנו. ואז, מחיאות הכפיים מסתיימות, אנשים עוזבים את המקום, כמה תצפיות, איזו נוצה נופלת כמו דמעה שמתייבשת, לפני שהם עוזבים את הבניין, ציפור מרשרשת, כמה חיוכים עמומים גם הם על ידי תקינות פוליטית, ואז אתה שומע את הצעדים רחוק יותר ויותר עד שהם רק גלגול כנפיים.לווילונות ריח מעופש. האורות סוף סוף כבים וזה בסצנות ההפוכות, עם הבירה ביד אחת, הטבק ביד השנייה, יורד במדרגות, האיש מבית הלוויות, זה מהינשוף, בחליפתו ללא דופי שהיא אותה אחת שמובילה לחתונות, דריו, הבחור שרואה את המוות כשאני מסתכל על עמוד השדרה של הספרים,  כדי לראות אם אני מזהה אותם, הוא ממשיך לרדת במדרגות, אחד אחרי השני, בצעדים מדשדשים ומוזיקה נשמעת מרחוק. נראה לי שזה לא שלי. זה עדיין לא אני. תורי עוד לא הגיע. ובינתיים, כשאני מחכה עם הכרטיס ביד, עובר גבר מכוער ושיכור, מתנודד ונושא קלשון. הוא חייך אלי, מרושל ודומה לחדשות.היא מציגה את עצמה ואומרת שאני נראית עייפה. אני אומר לו שכן. עייף. והוא אומר לי ליהנות מהשהייה שלו. שתקבל כיסא ותושיב אותי. שהוא נפטון ושאין שום דבר אחר לעשות חוץ מלישון. לישון על זה. וכשאני מתכונן לעשות זאת, מגיע אחר עם אוויר חמור סבר, טהור יותר, שיכור פחות, תובעני יותר, עם אותו אוויר היקפי כמו ברטו, כשהוא לא צוחק, נושא קנה בידו ואומר לי שהוא שבתאי. ושאתה הולך לדוג וכשאתה חוזר, אתה רוצה שאני אמחק אותך לנצח מהזיכרון. ואפילו לא ידעתי ששבתאי יודע לדוג. או שהוא היה נדיב. מי מציע לי דד-ליין סביר, כמו המרצים במכללה. זה לא רבע. אני לא חושב שהוא נותן לי עוד זמן כי הוא לא רוצה שהכבוד או התהילה שלו יאבדו. והוא טוען משהו באוזן שלי. זה יעזור לי. סוף סוף, נשמה נדיבה ורצינית, שמוכנה לעזור לי בתהליך. עדיין אין מספר, הוא זורק לי אותו, מאחורי הצוואר, הוא, כאילו אומר, הנהר בפורטו, אני הולך ברגל, לוקח לי בערך שלושה שבועות לתפוס משהו ולחזור. אתה תגריל לי את הדגים מנהר הדורו ואז נדבר. אני אביא איתי מתנה. אני מבטיח שתאהבו את זה. זה מגיע משבתאי ומשאיר אותי עם הפרעוש מאחורי האוזן. שבתאי מעולם לא היה אחד של תענוגות ופנאי. אני הולך להיכנס דרך העץ שבפנים. אולי הוא אפילו ייכשל במבחן המזוין. אבל התחלתי היום לשרוף את שלב הזמן שהוא נתן לי. וכמו שהשארתי הכל בחיים לפתור על הברכיים, אני משאיר הכל עד האחרון, החלטתי שאני אשנה את זה בעצמי וזהו. על הציפייה לשיעורי הבית של המורה הרשע.אתה הראשון למות. ואני אומר את זה, לא יודע אם כשאמות, אתה לא תהיה זה שינגן את צעדת הלוויה, המוזיקה שעיצבתי כדי לגעת בי בסוף. אבל אז רק שבתאי ואולי נפטון המכוער יעזרו לי. שיעורי הבית כבר החלו. אני לא דואג לציונים או להוביל. אני מתכוון לסיים הכל לפני ששבתאי יגיע. מעולם לא אהבתי דגים מטוגנים מהנהר. רק אתה m]. וזהו, אני משאיר אתכם שקועים במים. לטבוע היום. אם חורחה היה קורא אותי, הוא היה צוחק הרבה כי הוא לא יכול היה לראות את הפנים שלי. כי הוא היה מוטרד ממה שראה. אני נעשה מכוער יותר מנפטון מזעזע, הרבה יותר מאשר אם היה לי רק משבר סינוסיטיס, שבו אני דורך את כל הוורידים על הפנים שלי, מנסה להקל על הכאב. השמחה היחידה שלי כרגע היא אלפרזולם. רק חמישה מיליגרם ונפטון עושה את השאר, משאיל לי את אחד השירים שלו כדי שאוכל לישון. הגלים הולכים ונדמה שהם חוזרים, אבל הכל אשליה, המים כבר לא אותו דבר, העוצמה שונה, הקצף ואפילו הערפל השתנו. יש משהו בין החוף למרחב שבין החוף לקרקעית הים. וזה מים, הרבה, ורק מים יכולים לשאת את המים שאני נושא בעיניי בגללך. וזה בו שאני טובל אותך, בזמן שאני שורף את השעות, את הסיגריות, את הטיפשות, על חום נמוך, שבתאי לא אוהב שום דבר לרוץ, הכל מלמבה, מלמבה, ותמיד הייתי צייתן, אני ממלא אחר הוראותיו. ראשית, אמחק את שמך. לא, אני הולך להפוך את זה. אוניטסואף. רומא. עדיב. עכשיו שלי. אניצירק. מחר אמחק את מכתביך ואצמצם אותך לממד שבו אפילו זכוכית מגדלת לא תוכל לקרוא אותך בתוכי. שבתאי יהיה מרוצה ממני. הצבתי מטרות. אני בוחר את המוזיקה שתלווה את תחילת הסוף שלך. ואני הולך לקורט וייל, ברל, פרה. אני מתחיל כאן את הסוף. עם אדריאנה קיירוז. עם הזמן נלעס. עם האקורדים האינטימיים ועם הרוע שמחזיק אותך, אתה, בחיים שלך, אני בפחדנות שבחרתי להתחיל לפרק את כאב הנוכחות שלך שנשאר בי. Die Dantas. תמות, פיים.